תעודות סוף שנה: רגע לפני שהדלת נפתחת

עוד מעט הדלת תיפתח, והם ייכנסו הביתה עם תעודת סוף שנה ביד.

חלקם יושיטו לנו אותה מיד, העיניים שלהם ינצצו בגאווה או בציפייה דרוכה לשמוע מה ללב שלנו יש להגיד עליה. חלקם יקברו אותה עמוק-עמוק בתחתית התיק, מתפללים בלב שפשוט נשכח לשאול.

וחלקם? חלקם כבר מכירים אותנו מספיק טוב כדי לדעת בדיוק על איזה מקצוע, או על איזה ציון, העיניים שלנו הולכות להתעכב.

בואו נהיה כנים עם עצמנו: גם אנחנו מגיעים לרגע הזה עם שק עמוס בציפיות, במחשבות, וכן – גם בהשוואות. אנחנו מרגישים אחריות כבדה על העתיד שלהם, וזה הכי טבעי בעולם שנרצה לדעת איפה הם ממוקמים, אם יש התקדמות באנגלית ומה בדיוק כתבה המחנכת בשורת המלל החופשית.

התעודה הזו מעניקה לנו מידע חשוב, אבל השנה, אולי יותר מתמיד, כדאי שנסכים לגלות שהיא מספרת רק חלק קטן מהסיפור. חשוב כל כך שנראה דווקא את החלק שלא נכתב בה. כי זו לא הייתה עוד שנת לימודים רגילה.

תעודות סוף שנה - המבט האוטומטי שלנו

כאמא, אני מכירה היטב את המבט האוטומטי הזה. זה שמחפש מיד את הירידה, את המקום שבו הם יכלו לתת יותר, את הנקודה שבה "הפוטנציאל לא מומש".

והתזכורת הזו היא קודם כל בשבילי: זה בסדר להתייחס לציונים. 

זה בסדר לשאול, לברר ולחשוב יחד איך אפשר לעזור ולשפר,

אבל באותה נשימה, אנחנו חייבים לשים לעצמנו תמרור אזהרה בראש: לא לפספס את הילד שמסתתר מאחורי המספרים.

לא לפספס את כל מה שמרכיב אותו – את הדרך שהוא עשה, את המאמץ שהוא השקיע, ואת כוחות הנפש שגייס, גם אם הוא בעצמו עדיין לא יודע לקרוא להם בשם.

לעבור מהרצאה – להקשבה

במקום לנאום את נאום התעודות השנתי, נשב איתם לשיחה קצרה ופשוט נתעניין בהם באמת.

בלי פילטרים ובלי שיפוטיות. רעיונות לשאלות:

"מה היה לך הכי קשה השנה בלימודים, או בכלל?"

"מה עזר לך ברגעים שהיה פחות כיף?"

"יש משהו שהיית רוצה שאני אדע על השנה שעברת?"

טיפ קטן : לא תמיד תקבלו מיד תשובה מפורטת. לפעמים הם ימשכו בכתפיים או ימלמלו "לא יודע", וזה בסדר. עצם השאלה היא העניין - היא מספרת להם שאנחנו פה בשבילם, ושאנחנו מתעניינים לא רק בשורה התחתונה ובתוצאה – אלא בדרך שעברו.

להיות המראה שלהם

ולפעמים, הדרך הזו כוללת התמודדויות ששום מורה לא יכולה לתת עליהן ציון.

רגע קבלת התעודה הוא הזדמנות מדהימה להרחיב את המבט, ולהזכיר להם מי הם גם מחוץ לכותלי בית הספר.

במקום לזרוק לחלל האוויר את ״כל הכבוד״ כללי ואוטומטי, זה הזמן לשקף להם את כוחות העל שיש בהם בכל תחומי החיים. הנה כמה דוגמאות:

״ראיתי כמה התאמצת, גם בימים שבהם היה לך ממש קשה לקום בבוקר"

"שמתי לב שלא ויתרת, גם כשהציון במבחן לא היה מה שקיווית לקבל"

"ראיתי איך תפקדת ועזרת לאחים שלך בזמן האזעקה, זה בכלל לא מובן מאליו"

"שמתי לב איך אספת את עצמך וחזרת לנסות שוב, אחרי שהפסדת במשחק"

כשאנחנו נותנים מילים למציאות, אנחנו עוזרים להם לזהות את החוסן הפנימי שלהם, לא כדי לשכנע אותם שהכל היה מושלם, אלא כדי לומר להם את הדבר הכי חשוב: ראינו אתכם. לא רק את המספר בסוף, אלא את כל הדרך.

אז מה הפואנטה?

יכול להיות שהתעודה תשמח אתכם, יכול להיות שתתבאסו, ויכול להיות שתחליטו שיש צורך לחשב מסלול מחדש לקראת השנה הבאה. הכל לגיטימי.

אבל רגע לפני, בואו נזכור שתעודות סוף שנה מספרות רק צד אחד של המטבע. היא לא מספרת איך זה היה עבורו להיות הילד שעבר את השנה המטורפת הזו.

לפני כל ציון – יש ילד.

ובדיוק שם, במקום החשוף הזה, כדאי לנו לפגוש אותו, לאמן אותו להכיר ביכולות, בכוחות ובמסוגלות שיש בו.

לסיום, שאלה למחשבה : אם הייתם יכולים להוסיף סעיף אחד לתעודה של הילד שלכן, סעיף שלא קשור בכלל ללימודים – מה הוא היה?