אובדן שליטה מול איים של וודאוּת

אלה מילים שנכתבו מהלב, בשבת בבוקר. על הרגשת אובדן שליטה, על החור השחור ועל הדברים הטובים שעוד נלמד מהשיעור הכי מורכב בהיסטוריה שלנו כעם - לבחוֹר בטוב.

מאיפה מתחילים לכתוב על משהו שאי אפשר להכיל?

איך מתחילים לספר סיפור שאין לו התחלה, אמצע וסוף, אלא רצף אינסופי של זוועות, תקוות שנשחקות, רגעים של חסד קטנים בתוך ים של חוסר ודאות?

7/10 היה אמור להיות עוד יום של שגרה לכולנו, אולי אצלך שבת עם חברים או משפחה, עוד בוקר של קפה מול הים, סיבוב עם הכלב או סתם בינג’ על סדרה שחיכתה לסופ”ש הזה – 7/10.

אבל אז, בבת אחת, הכל התהפך.

הפכנו להיות שחקנים ראשיים, בעל כורחנו, בתוך אירוע מתגלגל בקנה מידה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין.

המלחמה הזו – בעזה, באיראן, האזעקות, ההסתגרות, ההתכנסות, השמות והפנים של האבדות, הפצועים, הנרצחים, החטופים, ההורים, האחים, החיילים, הילדים – הכל מתערבב לבליל של פחד, כאב, שבר ותקווה.

כן, בואו נצעק את זה. אף אחד לא הכין אותנו גם לזה.

לא לימדו אותנו איך להתמודד עם ילדים שמתחילים לדבר בשפת לוחמה: שיגור, אזעקות, ממ”ד, מתים, חטופים?

מתי בדיוק הפסקנו לשמור עליהם מאסונות ואירועים לא מותאמים לגילם? מתי הפכנו להיות כאלה שצריכים לבחור באילו מילים להשתמש כדי להסתיר פחד?

האם יש שפה חדשה שהורים צריכים להמציא כדי לשרוד את זה?

ובכל יום – בכל שעה – אנחנו תלויים בפיסות מידע.

מתעדכנים, רוצים לדעת, אולי הפעם משהו טוב יקרה, ודואגים. דואגים מאוד.

מייחלים לרגעים של שקט, של שמחה, בלי שאף אחד יגניב מבט ביקורתי וישיב ״איך יש לך מצב רוח״?

בלי משפטים כמו ״אני בסדר, עד כמה שאפשר״? ומתי נפסיק לקרוא שמשפחה חמה ואוהבת התעוררה לרעש נקישה על הדלת, אשר נצרה לעולמים בליבה כאב.

ובתוך כל זה לא שוכחים, כמה חיכינו לאחים ולאחיות שלנו חוזרים הביתה.

להיות עדים לתחילת ריפוי.

להניח לגוף ולנפש לנוח, לרגע

והאם אפשרי בכלל לעבור תהליך של עיבוד אֵבֶל,

כשכל רגע מתחיל עוד סבב לחימה?

לעיבוד אירוע אֵבֶל, יש שלבים.

אליזבת קובלר-רוס דיברה על השלבים אותם יש לעבור כדי להרגיש שהצלחנו להתגבר על המשבר – שלב ההכחשה, הכעס, המיקוח, הדיכאון ושלב הקבלה. איך אפשר לנוע בין השלבים כשהאירוע עדיין כאן? האם מישהו מאיתנו נמצא עכשיו במקום של קבלה?

או שכולנו תקועים איפשהו בין כעס לדיכאון, בין הכחשה למיקוח אינסופי עם המציאות?

זה מובן לכולנו שהכאב פה הוא לא רק אישי.

הוא של שכבות אוכלוסייה שלמות – החטופים, החיילים, ההורים של אלה ושל אלה, האחים והאחיות של החיילים, של החטופים, העורף – כולנו.

כל אחד מאיתנו חי בין לבין.

בין הטירוף לבין הבית שאנחנו מנסים לשמר לעצמנו כדי להשתקם מהטראומה.

פתאום כל שיחה עם הילדים היא שיעור באומץ, או ניסוי מתמיד בניסוח תשובות שלא ישברו את הלב שלהם (ושלנו).

אז מה עושים בתוך ים כזה של חוסר אונים?

איך מייצרים קצת יציבות, קצת ודאות?

מה בכל זאת אפשר לתת כדי לא לטבוע?

אולי התשובה היא לייצר לעצמנו איים קטנים של ודאות –

להתרחק כשאפשר,

לא לתת למה שמכאיב לנו להיכנס לכל פינה של הנפש,

לדאוג לתא המשפחתי שלנו,

לעטוף אחד את השני,

להחזיק למי שזקוק ליד, גם אם לפעמים היד רועדת.

ואולי, אולי, הפתרון הוא פשוט לעשות טוב – בכל צורה שמתאימה לנו.

להתנדב, לבשל סיר חם לחיילות ולחיילים, להביא חלה לשבת לשכנה מבוגרת, לתמוך באישה אחרי לידה, להרים טלפון לחבר רחוק שהקשר איתו נותק מזמן. לעשות טוב. ללב. לנפש. לטשטש את הכאב.

כל אחד מאיתנו הוא חלק במארג, ובימים כאלה כל חוט יכול להחזיק משהו, מישהו.

ואם יש משהו אחד שהייתי ממש רוצה להעביר לך, גם כשאין שליטה על מה שקורה בחוץ – על מה שקורה בפנים, יש.

ויש לנו אחד את השני.

תהיו האנשים האלה עם העיניים שממשיכות לחפש את האור בנרות, בתוך כל החושך הזה. ואם תראו איש או אישה, ילד או ילדה שהחושך אצלם כבה תדליקו בשבילם. כשהוא ידלוק אצלם, גם האור שלכם יגבר.

זו אחת הדרכים שלי לעכל את כל מה שקורה – דרך מילים.

איך אתם מתמודדים בימים האלה?

מוזמנים לשתף בתגובות, אני קוראת הכל💙