הורות בזמן מלחמה : דווקא עכשיו, כשאת עושה את הבלתי ייאמן - הילדים מקשיבים למשהו אחר

הורות בזמן מלחמה, נראית אחרת לגמרי ממה שדמיינו //

אם את אמא בישראל בימים אלה, יש סיכוי גדול שהיום שלך נראה בערך כך:

מחשב פתוח על השולחן

פגישת עבודה בזום

ילד מבקש ארוחת בוקר

ילדה ששואלת מתי כבר חוזרים לבית ספר?

ואז - אזעקה

רצים לממ”ד, חוזרים, מנסים להמשיך כאילו הכל רגיל.

אבל זה לא רגיל

ממש לא רגיל

המציאות של להיות אמא בזמן מלחמה היא מציאות שאף אחד לא באמת מכין אותך אליה.

את מנסה לעבוד. להחזיק שגרה. להרגיע ילדים. להיות חזקה

ובין כל הדברים האלו, יש עוד משהו שקורה

המילים שאת אומרת לעצמך.

המבט שלך כלפיי עצמך

דווקא בזמן הזה, כשאת נמתחת עד הקצה, לפעמים בורחים משפטים קשים

״אני לא משתלטת על זה״

״איזו אמא אני ששכחתי״

״אני לא כמו ...״

מילים שלא מגיעות ממקום של חולשה

אלא ממקום עייף. לחוץ. מניסיון להחזיק יותר מדי דברים בו-זמנית.

ועם העומס בראש, את מעמיסה עוד קצת -

מבשלת משהו זריז. עונה למייל. מרכזת צעצועים לסל

מנסה פשוט לעבור את היום הכי בטוב שאפשר.

ובתוך כל הכאוס הזה — יש מי שרואה ומקשיב.

הילדים שלנו.

מה הילדים לומדים מהורות בזמן מלחמה?

הילדים לא רואים את רשימת המטלות שלא הספקת בעבודה.

הם לא יודעים כמה מיילים עוד נשארו לך לענות עליהם.

אבל הם כן שומעים מנגינה - ״איך אמא מדברת לעצמה?״

והם לומדים מזה שיעור גדול.

לא רק על איך מתמודדים עם שגרה שהופרה, אלא משהו עמוק יותר:

איך אדם מתייחס לעצמו כשהמציאות גדולה עליו? כשמאתגר? כשקשה?

האם מותר לטעות?

האם מותר להתבלבל?

האם זה בסדר לא להיות תמיד בסדר?

הקול הפנימי שלהם נבנה עכשיו

הקול הפנימי של הילדים לא נוצר רק מהדברים שאנחנו אומרים להם.

הוא נבנה גם מהמילים שאנחנו אומרים לעצמנו.

כשילד שומע שוב ושוב ביקורת עצמית קשה, הוא לומד שככה מדברים עם עצמך כשקשה.

וכשילד מקשיב למנגינה אחרת, שמשמיעה חמלה, הבנה, סלחנות — הוא לומד שגם זה אפשרי.

והאמת?

בימים של הורות בזמן מלחמה, של עומס ואי-ודאות, של אזעקות ושגרה שבורה,

שלמות היא לא מה שהילדים צריכים.

המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת להם עכשיו

לא תפקוד מושלם.

לא בית מתוקתק.

לא אמא שלא מתעייפת.

המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת להם עכשיו היא משהו הרבה יותר פשוט:

אנושיות בהתגלמותה. כן, גם לעצמך.

רגע קטן ששווה לך לנסות

בפעם הבאה שבורח לך משפט מקטין על עצמך, נסי לעצור רגע.

דווקא לידם, תגידי בקול משהו אחר :

“וואו, קשה לי עכשיו״

“זה יום עמוס, מחר יום חדש״

“אני לא מצליחה הכול, וזה בסדר״ - לא כי הכול באמת בסדר,

אלא כי בני אדם לא אמורים להצליח הכול תמיד.

וכשהילדים יראו אותך סולחת לעצמך —הם ילמדו לאט לאט לסלוח גם לעצמם.

שאלה אלייך

מה המשפט הכי קשה שאת אומרת לעצמך?

אני מזמינה אותך לכתוב אותו בתגובות ויחד ננסה למצוא לו גרסה קצת יותר עדינה, חומלת.

אם גם את מרגישה את העומס של הורות בזמן מלחמה - את לא לבד.