תעשי מקוֹם - לאחריוּת שלו

כדי להגן עליהם, אנחנו מוכנות לעשות הכל.

לזכור תאריכי מבחנים, לסדר את התיק, לנהל עבורם לו״ז חוגים, להתקשר במקומו לחבר.

אנחנו בטוחות שאנחנו עושות להם טובה,

שאנחנו ״מקלות״ עליהם את החיים,

אבל האמת היא, שכשאת לוקחת את האחריות שלו - מתרחשת פעולה הפוכה.

זו אולי אמירה קשה לעיכול, אני מסכימה, אבל חשוב לי שתביני : הזכות להתנסות היא זכות יסוד של כל ילד.

כשאנחנו עושות עבורם את מה שהם מסוגלים לעשות בעצמם, אנחנו לא עוזרות להם - אנחנו מקצצות להם את הכנפיים.

ואת, את ממש רוצה שהן יפתחו ויגדלו, זו משאלת הלב שלך.

מחיר הפינוק

הורות מפנקת היא המגפה השקטה של הדור. מתוך כוונה טובה, היא מונעת מהילדים להיפגש עם החיים האמיתיים.

מה קורה בתוך המפגש הזה?

שם נמצאים הכישלון, התסכול והקושי. נשמע נורא? להפך.

דרך הכישלון והתסכול מתחדדת אצל הילד ההבנה של מחירים ורווחים. הוא לומד שאם הוא לא יתכונן - הוא יכשל,

אם הוא לא יסדר את התיק - יחסר לו ציוד.

רק כשהוא פוגש את התוצאות,

יכולות להתרחש בחירות אמיתיות ושם, שם נבנית תחושת המסוגלות, החוסן וההבנה ״שאני יכול״.

מעגל הקסמים: מתלות לחרדה

כשאנחנו מנהלים אותם, אנחנו מייצרים תלות לא בריאה.

תחשבו על זה רגע: אדם שתלוי באחרים הוא אדם נטול ביטחון. מי שמרגיש שהוא לא יכול להסתדר,

שתמיד צריך ״קביים״ בדמות אמא או אבא,

חווה את העולם כמקום מאיים, וכשהביטחון העצמי יורד - מפלס הלחץ והחרדה עולה.

הילד ש״עושים בשבילו״ הוא הילד שחושש מהרגע שבו הוא יישאר לבד מול המציאות כן הוא לא קיבל כלים להתמודד מולה.

הגיע הזמן לעשות מקום. לשחרר את האחיזה, לתת להם להתנסות, לטעות, להתאמץ ולהרגיש מסוגלים.

זה אולי פחות נוח בטווח הקצר,

אבל זו המתנה הכי גדולה שנוכל לתת להם לטווח הארוך.

איך עושים מקום לאחריות?

אם החלטת שהגיע הזמן להחזיר לילד את המפתחות לחיים שלו, הנה כמה צעדים ראשונים:

• מיפוי יכולות: שבי עם עצמך ורשמי 3 דברים שהילד שלך מסוגל לעשות בעצמו פיזית וקוגניטיבית, אבל את עדיין עושה אותם עבורו (למשל: להתלבש, להכין כריך, לסדר את התיק, את החדר, להתקלח, להכין שיעורים) - ואותם את מעבירה לאחריותו.

• שיחת התיאום: לא מפסיקים לתת שירותים מיותרים לפני ששוחחנו והסברנו לילד : ״ראיתי כמה גדלת ואני סומכת עליך. מהיום, האחריות על X היא שלך. אני כאן אם תצטרך עצה או עזרה, הביצוע הוא שלך״. בשלב הזה אפשר ללוות אותו ולסייע לו להתאמן בלקפוץ למים.

• נאפשר לתוצאות טבעיות לקרות: זה יכול להיות החלק הקשה ביותר. אם הוא שוכח את הסנדוויץ׳ בעקביות - אל תרוצי לבית הספר.

  אם הוא לא התכונן למבחן - תני לו לגשת ולקבל ציון בהתאם לידיעותיו. התוצאה הטבעית שיחווה, היא השיעור הטוב ביותר שיוכל לקבל מבלי לקלקל יחסים.

• נעודד את המאמץ, לא את התוצאה: כשהוא מתנסה במשהו חדש וקשה, נוותר על ״כל הכבוד שזה יצא מושלם״. נתרכז במאמץ ובדרך לשם: ״ראיתי שהתאמצת לפתור את זה לבד, אני יודעת שזה מורכב. אני יודעת שאתה יכול״.

• ננשום עמוק מול התסכול: כשהילד מתלונן ש״קשה לו״ או ״זה לא הוגן״, לא נרוץ לפתור לו את הבעיה. נשקף את מה שאנחנו רואה: ״אני רואה שזה מתסכל אותך, אני מאמינה שתצליח להתמודד, בוא נחשוב יחד״.

והכי חשוב, להתמיד, להתמיד ולהתמיד. ערך ההתמדה יוביל אותו להבנה שאת לגמרי רצינית בהעברת מושכות האחריות לידיו.

ואם יש תחום ספציפי שבו את מרגישה שקשה לך במיוחד לשחרר את אחריות, בואי נחשוב יחד איך מפנים שם מקום לאחריות שלו.

לשיחת ייעוץ איתי