10 טעויות נפוצות בהורות - ואיך לעשות אחרת

אין הורה שלא מכיר אותן בעוצמות משתנות - רגשות אשם. איכשהו, אנחנו פשוט מתורגלים בהם. יש אפילו כאלה שיגידו שכשנולד תינוק, מגיע איתו גם שק ריק שמתמלא ברגשות אשם בקצב משתנה, כאילו זה חלק מהתפקיד ההורי. אבל האמת? רגשות אשם לא מקדמים אותנו להיות הורים טובים יותר, להפך - הם מכבידים, משבשים את הבנת הסיטואציה ובסוף, יכולים לפגוע בקשר עם הילדים. 

אם הרגע עלתה בכם המחשבה שאתם רוצים להיות הורים מושלמים, אני כאן להזכיר לכם שאין דבר כזה. ואלה חדשות מעולות – כי אם הכול היה מושלם, לא היה לאן לצמוח, ללמוד, להשתפר או להכיר באמת את הילדים ואת עצמנו. 

נסכים על זה שאין הורה שלא טעה, אין הורה שלא יטעה. 

במקום להסתובב עם שק כבד של אשמה, בואו נראה איך אפשר להפוך הרגלים ודפוסי חשיבה נפוצים, לכלים שיעזרו לנו להתקדם ולהרגיש טוב יותר כהורים, וגם עם עצמנו.

ציפיות בשמיים

מתחילות מהרגע שאנחנו חושבים על איזה ילד יוולד לנו. יש לנו מחשבות על איך אנחנו רוצים שיהיה - אבל המציאות? היא קצת פחות מתחשבת בפנטזיות שלנו.

מה עושים? מתאימים ציפיות לילד שנולד ולא לזה שהמצאנו בראש. יש ילדים שצריכים יותר זמן חברתי, יש כאלה שפחות. יש כאלה שיקומו כל בוקר עם חיוך, ואחרים שלא משנה כמה ננסה - ייראו כמו דוב שזה עתה התעורר משנת חורף. לכל אחד יש את הדרך שלו – וברגע שמפסיקים להחזיק בפנטזיה, קל יותר לפגוש את הילד באמת.

לחשוב שחינוך הוא רק מילים 

הילדים צופים 24/7 במה שאנחנו עושים. הם קולטים כל מבט, כל תגובה, כל סתירה בין מה שנאמר למה שנעשה בפועל. 

מה עושים? שואלים את עצמנו איך היינו מרגישים אם הילד היה מתנהג כמונו ברגע הזה. אם זה לא נעים לחשוב על זה – אולי הגיע הזמן לבדוק מה אפשר לשנות.

חינוך זה לא מה שאנחנו אומרים - זה מה שאנחנו עושים. זה לא יעזור אם תבקשו מהילד לא לקלל, כשאתם עצמכם מסננים קללות באמצע הנהיגה.

להיות השוטרים של הבית

אם רוב היום מוקדש לשאלות מי, איך ולמה כמו -  "מי לא הרים את המגבות?" או "למה הגרביים על הרצפה?", ״איך יכול להיות״?, יכול להיות שאתם בתפקיד שלא משרת אף אחד ופוגע ביחסים במשפחה. 

מה עושים? משנים גישה: קודם קשר, אחר כך גבולות. בית לא חייב להתנהל כמו בסיס צבאי. ילד שמרגיש שרואים אותו, מכבדים אותו ונותנים לו אפשרויות בחירה  - ישתף פעולה הרבה יותר מילד שמרגיש שנוזפים בו ומנסחים עוד ועוד חוקים. 

 

לחזור שוב ושוב על אותו דבר – ולקוות שזה יעבוד

יש משפטים שאנחנו אומרים שוב ושוב, כמעט אוטומטית. אבל ככל שאנחנו מדברים יותר ופועלים פחות – המסר מאבד מהעוצמה שלו. 

מה עושים? מחליפים חזרה אינסופית במסר קצר וברור בליווי פעולה. בוחרים מסר קצר וברור, אומרים אותו פעם אחת, ואז פועלים בהתאם. עדיף פעולה אחת רגועה מאשר עשר חזרות כועסות ומתישות. 

״לא קרה כלום״ 

נפילה בגינה, ויכוח עם חבר, ארטיק שבור – לנו זה אולי נראה זניח, אבל לילד זה ממש לא. כשהתגובה שלנו היא "לא קרה כלום", התחושה עלולה להיות שלא מבינים אותי ואין מקום לרגשות שלי

מה עושים? נותנים מקום למה שהם מרגישים. אפשר לומר – אני רואה שזה כאב לך, או – נשמע שזה היה לך לא נעים. זה לא דורש מאיתנו להסכים, רק להקשיב ולתת תוקף למה שהם חווים.

להניח שאנחנו יודעים בדיוק מה הם מרגישים

אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו מבינים את הילד שלנו, שאנחנו אפילו לא נותנים לו הזדמנות לבטא את עצמו.

מה עושים? מתעניינים באמת. שואלים בעדינות, מזמינים לשתף. גם אם נראה לנו שאנחנו כבר יודעים – חשוב מאוד לתת להם את המקום להתבטא.

להשתמש בעונשים ופרסים

עונשים הם כמו פרסים, נועדו לאילוף חיות ולא כדי לחנך ילדים. יש מחירים גבוהים ביחסים כשהורה עושה שימוש בעונשים וזה אולי לפוסט אחר שאעלה בהמשך. המטרה בהורות היא לגדל ילדים שיהפכו לאנשים שינועו לעבר פעולות מתוך מנגנון הנעה פנימי  - ״אני רוצה ללמוד למבחן כי אני רוצה להצליח בחיים, ולא כי קיבלתי שוקולד״.

מה עושים? משוחחים, מסבירים, מחברים לערך. ההתנהגות תשתפר כשהילדים יבינו למה משהו חשוב – ולא רק בגלל התוצאה שהוא מביא.

לשים את עצמנו אחרונים

כמה פעמים אמרת לעצמך : "זה לא משנה מה אני צריכה עכשיו, העיקר שהם יהיו בסדר"? בפועל, זה מתכון לשחיקה שתשפיע על כל מה שנרצה לתת. 

מה עושים? מתאמנים בלשים לב גם לעצמנו. למלא מצברים. להיות הורים מתוך מקום שיש בו קצת אוויר – זה לגמרי חלק מהדוגמה האישית.

לשכוח את התפקיד שלנו

במרוץ היום-יומי, אנחנו לפעמים שוכחים – אנחנו לא רק מנהלי לוז, מכינים כריכים ומסיעים לחוגים. אנחנו מבוגרים משמעותיים שילדינו לומדים מהם מה זה קשר, כבוד, הקשבה, אהבה.

מה עושים? עוצרים מדי פעם ושואלים את עצמנו – איזה זיכרון אני רוצה להשאיר להם מהילדות שלהם? האם זה מתכתב עם מה שקורה ביום-יום? תזכורת קטנה יכולה לשנות גישה שלמה.

הורות לא צריכה להיות מושלמת 

אין הורה מושלם, ואף אחד גם לא צריך להיות כזה. דווקא דרך הטעויות וההתמודדויות, הילדים לומדים שאפשר לטעות, לתקן, לשאול, להשתנות. זו מתנה גדולה. 

מה עושים? מרפים מהציפייה להיות 100. מקבלים את עצמנו כהורים בתהליך, ונותנים גם לילדים שלנו רשות להיות בתהליך.

אם זיהיתם את עצמכם כאן (ואני מהמרת שכן), תזכרו – הורות היא דרך. אין מסלול אחד נכון, ואין תשובות מושלמות. אבל אפשר תמיד ללמוד, להתבונן, לשמר ולשפר.

ואם אתם מרגישים שזקוקים להכוונה – אני כאן בשבילכם